Synopsis
“67 Ben Tzi Road” is the address of the only Institute of Pathology in Israel.
2,500 bodies arrive at the institute every year for investigation as to the cause of death.
Needless to say, the bodies sent for autopsy did not die of natural causes.
The violence inherent in Israeli society erupts in practically every scene. And in this regard, the institute acts as a cruel mirror, placed in the most unflattering light possible. It is a mirror that is perhaps difficult to look into, but it is impossible all the same not to be mesmerized by the reality it reflects.
The institute, by its very nature, deals with all the issues society feels the strongest need to repress. The tension between the taboo and permitted, between the acceptable and non-acceptable, is the driving force behind the movie. As well as the very concrete and intrusive invasion into the human body – a real body, with all its imperfections and flaws, and more human perhaps than those we are accustomed to being bombarded with on our television screens.
 |  |  |
|---|---|---|
 |
Awards
Gold Plaque – Intercom Film & Video Competition, Chiqago 99
Festivals
FIPA Biarritz, 1999
INPUT Dallas, 1999
Intercom Film & Video Competition, Chiqago 1999
Art Focus The Israel Museum, 2000
Read Reviews
Rogel Alfer - Haeir
"So I saw Tal’s movie on video, at home, a bit like how the Russians read Solzhenytzin in the Brezhnev era. There were some scenes that were hard to take, that depicted bodies like slabs of meat on a butcher’s block, but if you ask me, the problem Israeli television has with Tal’s film has nothing to do with these scenes, albeit some are stomach-churning and could shock certain viewers, thus providing a convenient excuse for rejecting the film - but more with what the scenes symbolize. For in “67, Derech Ben Zvi Street”, the film and the institution, there are no victims - there are only bodies, dead people, and even if they died in a terror attack they are still dead people…
Death at 67 Derech Ben Zvi Street is so final, so random, so inglorious, so dryly mechanical, that it actually sharpens the value of life. Victims, who as we know ‘do not die in vain’, are steeped in loftiness that helps divert us from the finality of their new situation. But death in Ran Tal’s film is completely secular, almost random. There is not one grain of comfort, and it can shock only those who are unable to see it as the natural consequence of life.
It is probably true that if the concept of death as held by the pathology institute at Abu Kabir was widespread among the Israeli public, our lives would look different, less directed towards eternity and more to the present, with all its political and social implications. The jar containing Rabin’s internal organs is on the shelf there alongside dozens of other identical jars, and is not labeled ‘victim of peace’ or ‘We miss you,
Friend,’ but is a jar containing dead meat, far more effective in driving home the horror of his murder than any wreaths laid on the official gravestone. One of the lab assistants there said that when a person eats a steak he is eating himself: this is the undermining, unacceptable element of this film - its radically secular message, revolutionary in Israeli terms, because it grounds the Jewish-Israeli-Zionist ideology of death and rips away all the softening filters from the Israeli reality - our dead are not victims, our dead are piles of flesh and bones, our dead are cows. Death is in vain, life is all there is."
Read Reviews
Uri Klein - Haartz
“’67 Ben Tsvi Road’ is not an easy film to watch.” That’s the cliché generally uttered when referring to a film of this genre. But who says that films must be easy to watch? Who even wants films to be easy to watch? The strength of the film stems for the most part from its being factual, dry, uncompromising, hence its humor which ultimately gives rise to the humanity that characterizes it. The film forces viewers to observe. Partial observation, looking away or covering ones face and watching through ones fingers are a betrayal of what the film is seeking to do and convey. You either watch it or you don’t. Tal’s film transforms its viewers into objects observing objects depicted throughout the film. And these objects are both the dead bodies in the film and the people who tend to these bodies. And it is this process, the uniting of the viewers with the subjects on screen, the living and the dead, that makes “67 Ben Tsvi Road” a film that speaks on life, its force, its aggression, its violence and ultimately, in a way that seems absurd and paradoxical at first, its value.”
מאיר שניצר - מעריב
"... סרט חד ומבריק וטורד שלווה שבויים בידי רן טל ונדחה להקרנה כל ידי פסטיבלי הסרטים בישראל..."
אורי קליין - הארץ
"דרך בן צבי 67" אינו סרט קל לצפייה, זו הקלישאה שמשתמשים בה לרוב כאשר מתייחסים לסרט מהסוג הזה. אבל מי אומר שסרטים צריכים להיות קלים לצפייה? מי רוצה בכלל שסרטים יהיו קלים לצפייה? כוחו של הסרט נובע במידה מרובה מהיותו עובדתי, יבש, חסר פשרות, ולכן דווקא יש בו הומור, ומתוך ההומור בוקעת לבסוף האנושיות שמאפיינת אותו. הסרט כופה על הצופים להתבונן. צפייה חלקית בו, שמסיטה ממנו את העיניים או סוקרת אותו דרך אצבעות שמבקשות להגן על המבט, היא, לפיכך, בגידה במה שהסרט מבקש לעשות ולומר. צופים בו או לא. סרטו של טל הופך את הצופים בו לאובייקטים, שמתבוננים באובייקטים שמוצגים לפניהם במהלך הסרט. והאובייקטים האלה הם גם הגופות שמוצגות בסרט וגם המטפלים בגופות האלו. ודווקא התהליך הזה, שמאחד בין הצופים לנצפים ובין החיים למתים, הו שהופך את "דרך בן צבי 67" לסרט שמצליח לדבר על החיים עצמם, על כוחם, תוקפנותם, אלימותם וגם – בסופו של דבר, ובדרך שנדמית תחילה אבסורדית ובפרדוקסלית, על ערכם. "
אורנה לנדאו - ידיעות אחרונות
"... מדובר בסרט שלא חס על הצופים. גופות מרקיבות, ניתוחים בצילומי תקריב, גופת תינוקת בת יומה שנזרקה לרחוב, הכל בצבעים טבעיים, אפורים ירקרקים. בהרבה דקות העיניים מבקשות שלא להביט במרקע.כשהמים המהולים בדם אדם נאספו במגב לג'ורה, כשהאיש שנמצא בזבל הושלך על שולחן הניתוחים. סרט בנושא כזה מתמודד עם הסכנה להפוך לפורנוגרפיה של המוות. ההישג של רן טל הוא בבחירת הטון המאופק, כמעט לקוני. טון המאמץ כביכול את הגישה היומיומית של עובדי המכון עצמם. ומתוך האגביות הבלתי מתלהמת הזו עולה שיר הלל לאנושיות."
חגי לוי - העיר
"... זה סרט קשה, זו חוויה עזה ומטלטלת, ובמקרים קיצוניים אתם עלולים למצוא עצכם לפתע תוהים על משמעות חייכם. "אדם יסודו מעפר וסופו אל עפר... רימה ותולעת אחריתו" –תמצאו בסרט הזה המחשות ויזואליות למימרות הללו. בקטע אחד, שהוסר בגרסה המוקרנת בטלוויזיה, מזהה צעיר רוסי את גופת אביו על פי הרגלים שלו, דרך טלוויזיה קטנה במעגל סגור. זהו רגע יומיומי, פקידותי באופיו, נטול פאתוס: רגליים לבנות דרך מסך קטן, הפקידה המשועממת אומרת: יש זיהוי. זה הסוף. ככה הוא נראה באמת. באופן מוזר הסרט ממש מהפנט: אינך יכול להפסיק להביט, מבעד לידיך המכסות באימה את עינך, על חלקי הבשר והעצם שלפני רגע היו פיסת חיים, על הדוויות הלבנות העירומות, על הסכין המבתרת אותן בענייניות, כמו קצב טוב שכל הנתחים שווים לפניו... כמו בכל יצירה ישראלית חשובה מהעת האחרונה – מחכה בסופה רבין. הפתולוגים של המכון מדברים על הרגעים הקשים של נתיחת גופתו, אבל האבחנה הקלסית, האלמנטארית מנסח אחד הרופאים הצעירים, שמספר כיצד חזר למכון מאיכילוב ובידו צנצנת עם רקמות מגופו של המנהיג שנרצח. הוא שם אותה, במבוכה, במדף השמור לכך לצד עוד כמה עשרות צנצנות: לפתע, במותו היה רבין כאחד האדם. "אולי הייתי צריך לשים אותה במקום מיוחד," תוהה הפתולוג בקול, אבל לא: גם רבין הוא צנצנת, ככולם."
אסף ציפור - מעריב
"ראיתם את דרך בן צבי 67"? אם לא ראיתם בטח אותו, בטח שמעתם עליו. זה הסרט הדוקמנטרי שעו על המכון לרפואה משפטית באבו כביר. בטח שמעתם עליו משהו. בשבו שעבר זכה הסרט בתשבחות מקיר לקיר ממבקרי הקולנוע, אני לא מכיר אף אחד שראה את הסרט הזה ולא אמר "וואו". ולמרות זאת זה סרט שכמעט לא נעשה. זה סרט שכמעט לא הוקרן בכלל. למיטב דעתי זה הסרט הישראלי שמחזיק בשיר של "הסרט שהכי הרבה דלתות נטרקו בפניו בארץ". זה הסרט התיעודי הישראלי היחיד שאני זוכר בשנים האחרונות שבאמת חרג מהעשייה המיינסטרימית... אני לא זוכר עוד מקרה מהשנים האחרונות של סרט כמו זה, שבאמת אף אחד מהמיינסטרים לא היה חולם לעשות ושבאמת עורר כזה ויכוח אם יש להקרינו או לא. אנחנו רגילים לויכוחים כאלה כשמדובר אולי בנושאים בטחוניים. זה כולה סרט על כמה רופאים במכון רפואי. הבעיה היא שרן טל עשה סרט חזק ומרתק ובוטה ומוקפד ומ-ז-ע-ז-ע. הוא מתעד את השגרה של המכון לרפואה משפטית, מה שקוראים "המכון הפתולוגי", בדיוק מהמקום שבו כתבות טלוויזיה בדרך כלל נגמרו. הוא מצלם את המקום שבו המצלמות מפסיקות לצלם, החור השחור של החדשות. רן טל נכנס לתוך החור השחור. מה שעובד מצוין הוא הבחירה לעשות את הסרט בדיוק באותו אופן שבו נגשים גיבורי הסרט לנתיחות שלהם. רן טל בא אל הסרט כמו קצב, בלי קשקושים ובלי פלסופים, מטיח על השולחן את החלקים שהשונים של הגופה (הסרט) ומתחיל לחתוך בסכין קצבים (על שולחן העריכה)... בסדרת סיטואציות ותמונות אקראיות הוא מצייר תמונה ברורה של המקום שאנחנו לא רוצים לחשוב עליו, וזה יופי."